<h1>רבינו ירוחם ני"ב ח"א</h1>
<h2>דף יא.</h2>
אסור להתענות בשבת עד שש שעות כך פשוט בירושלמי [תענית פ"ג הי"א].
לא יצא החייט במחטו ולא הלבלר בקולמוסו ערב שבת סמוך לחשכה שמא ישכח ויכנס שבת ויצא עמו פירוש ולאו דוקא אומן אלא הוא הדין כל אדם ולאו דוקא בידו אלא אפילו תחובה בבגדו כך פשוט ומוכח בשבת וכן נראה סברת רי"ף שלא הביא אלא המשנה כצורתה והביא הא דתפלין דמדכר דכירי ולא הביא ההיא (דרבה) [דרבא] דהיא גופיה גזירה נר' דלית הלכת' כוותיה (דרבה) [דרבא] הילכך לאו דוקא חייט אומן ולאו דוקא שהוציאה בידו אלא אפילו תחובה בבגדו.
אך אמנה קשיא לי בערובין [צ"ט ע"א] בההיא דלא יעמוד אדם ברשות הרבים וישתה ברשות היחיד נראה דפסק רי"ף כרבא ואם הלכה כרבא אינו אסור תחובה בבגדו אלא דוקא בבגדי אומן.
<h2>דף יב.</h2>
ועוד פשוט חייב אדם למשמש בבגדיו ערב שבת סמוך לחשכה אבל בתפליו יוצא אדם סמוך לחשכה דמתוך שחייב למשמש בהם בכל שעה יזכור מהם ולא יוציאם משתחשך.
<h2>דף יז:</h2>
שורין דיו וסממנין וכרשינין מבעוד יום עם השמש שיהא עדין חמה זורחת אע"פ שמעצמן ישורו כל השבת וכן צמר ליורה אף על פי שהצבע קולט בה בכל השבת ובלבד שתהא היורה עקורה מעל האש דלא גזרי' בה שמא יחת' בגחלים וכמו כן שכסויה טחוי בענין דליכא למגזר שיגיס בה עם הכף כי המגיס בקדרה בעודה רותחת אפי' עקורה מן האש הוא כמבשל. ונותנים כמו כן אונין של פשתן לתוך התנור ללבן ומתלבנין והולכין כל השבת ולא גזרינן שמא יחתה בגחלים משום שהרוח קשה ולא יגלה אותו וכן מניחים מוגמר תחת הכלים ומתגמרים והולכים כל השבת ולא חיישינן שמא יחתה שאם יחתה יעלה עשן ויפסד וכן מניח גפרית תחת הכלים של כסף כדי לעשות בהם צורות וצריכה גפרית כמו שעושין צורפי כסף ומתגפרים כל השבת ולא גזרינן שמא יחתה שהחתוי רע לו שיעלה עשן. וכן פורשים מצודות חיה ועופות ודגים והם נצודין בשבת וכל אלו שעושין אותם עם השמש כמו שכתבתי כך פשוט בשבת.
<h2>דף יח.</h2>
אין נותנים חטים לתוך ריחים של מים מע"ש אלא כדי שיטחנו מבעוד יום דהוא אסור בשבת אפילו שנתנ' מבעוד יום משום השמעת קול ואוושא מילתא בשבת דמשום שביתת כלים ליכא דהלכתא כב"ה דלית ליה שביתת כלים כך פשוט בשבת וכן פס' רי"ף וכן דעת רוב הפסקני' ור"ת פס' כרב יוסף דאמ' שהטעם הוא משום שביתת כלים ואתי כב"ש ומאחר דקיימא לן כב"ה דאין להם איסור שביתת כלים מותר ליתן חטים ברחי' של מים מע"ש והן נטחנים והולכים כל השבת. פירוש ודוקא של מי' אבל של יד ושל בהמה אסור דמצווה על שביתת בהמתו, ולאות' שפסקו אסור בשל מים כל שכן בשל יד ושל בהמה וכת' המפרשי' וכל אלו שמותרים אסורים להשתמש בהם בשבת.
<h2>דף יט.</h2>
טוענין בקורת בית הבד ובעגולי הגת מע"ש פירוש קודם שהיו משימין הזתים בקורות היו טוחנין אותם ברחים וכן בענבים היו דורכים אותם ברגלים ואף על פי שלא היה משים אותם תחת הקורה היה זב מהן משקה זולתי שבקורה זב יותר מחמת הכובד ואם לא לא היו נטחנות הזתים וכן הענבים דרוכות היה אסור לשום אותם תחת הקורה מע"ש ושהיה זב מהן המשקה בשבת אבל מאחר שהם דרוכו' טחונות קודם שישימם תחת הקורה מותר לשים אותם מע"ש תחת הקורה והמשק' זב מהם משתחשך ולא גזרינן שמא יסחוט בשבת וגם המשקה שזב מהן מותר בשבת דזתים וענבים שרסקן מע"ש ויצא מהם המשקה מאליו בשבת מותרי' כך פשוט בשבת. ואם הקורה הטעונה עליהם הוא דבר מוקצה שאין יכול לטלטלו בשבת אסור כמו שכתבתי בח"ח. השום והבוסר והמלילות כלומר שבלים לחים שמוציאין מהן משקה אם לא רסקן כלומר שמחוסרין דיכה מע"ש היוצא מהן בשבת אסור גזירה שמא יסחוט אבל אם רסקן כלומר שדרכן ואין מחוסרין כי אם שחיק' שהוא יותר מדריכה מותר להטעינן מע"ש כדי שתגמר סחיטתן משתחשך והיוצא מהם מותר בשבת ולא גזרינן שמא יסחוט כך פשוט בשבת.
<h2>דף כה:</h2>
רחיצת ידים ורגלים או מרחץ או מתעטף בטליתו והכל הקונים שעשה לכבוד שבת הוא מצוה משום ענג שבת כך פשוט בשבת.
<h2>דף לד.</h2>
ספק חשכה ספק אינה חשכה אין מטבילין את הכלים ואין מדליקין את הנרות ואין מערבין ערובי תחומים אבל מערבין ערובי חצרות וטומנין החמין כאש' אפרש בח"ג בדיני הטמנה כך פשו' בשבת.
<h2>דף לה:</h2>
מתי הוי לילה ואסור לעשות מלאכה בשבת בגמרא [ל"ה ע"ב] מפרש ככב א' יום ב' ככבים בין השמשות שלשה ככבים לילה ולא מככבים גדולים הנראים ביום ולא מככבים קטנים הנראים בלילה אלא בינוניים ובירושלמי כתב כל דקיימי שלשה ככבים כחציבה הוי לילה ודאי ובעבור שאין לעמוד על אמתת הדבר אי זה ככבי' נראים ביום ואי זה שאינם נראים אלא בלילה נחלקו שם חכמים אימתי הוי בין השמשות וכל בין השמשות הוא ספק מן היו' ספק מן הלילה ונותנין עליו חומרא שני ימים כגון לנדה ולספירה ולטבילה כי הוא ספק, רבי יוסי סבר כי בין השמשות כהרף עין פירוש כשיעור קריצת העין ברפיון ולא בחזקה זה נכנס וזה יוצא כלומר הלילה נכנס והיום יוצא והוא קולא כי לדברי ר' יוסי כל בין השמשות כדברי רבי יהודה יום הוא. ועל מימרא דרבי יהודה לפרשה נחלקו בגמרא רבה ורב יוסף דרבה אמר דהכי קאמר רבי יהודה איזהו בין השמשות משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין כלומר כי זהורי חמה מאדימין המזרח ונר' אדמימות חמה בעבים והכסיף התחתון ולא הכסיף העליון נמי בין השמשות הוא, פירוש הכסיף השחיר התחתון כלומר תחתית של כיפת הרקיע הסמוכה לארץ ועליון הוא גובהה של כיפה שאינה ממהרת להכסיף ואם הכסיף העליון והשוה לתחתון, לילה. ורב יוסף אמר דהכי קאמר רבי יהודה כשתשקע החמה וכל זמן שפני חמה מאדימין יום הכסי' התחתון ולא העליון בין השמשו' הכסיף העליון והשוה לתחתון לילה. ויש חלוק ביניהן פלגו דינקא שהוא חצי שתות כיצד רבה סבר דמתחיל בין השמשו' מיד משתשקע החמה ונמשך כדי הלוך מיל פחות רביע ולרב יוסף אח' שקיעת החמ' כדי הלוך חצי שתות מיל ונמשך מיל פחו' שליש. הלכה כרבי יהודה בהכנסת שבת והלכה כרבי יוסי לענין שבת ביציאתו דאזלינן להחמיר. וכתב רי"ף עדין מספקא לן אי אליבא דרבה או דרב יוסף שנחלקו לפרש דברי רבי יהוד' הילכך עבדינן לחומרא כרבה משתשקע החמה איקדיש יומא ואסור בעשיית מלאכה עד כאן. ובתוספות הקשו מההיא דפסחים ומברכות דנראה דעד צאת הככבים יום הוא ואמרינ' התם בפסחים דמשקיעת החמה ועד צאת הככבים מהלך ארב' מילין ובכאן נראה דאפילו לרבי יהודה אחר שקיעת החמה כדי שיהלך אדם שלשה רבעי מיל דהוי לילה ותרץ רבינו תם דשני שקיעו' הן שקיעה ראשונה היא ההיא דפסחים והיא משתשקע החמה בעובי הרקיע ונסתלקה זריחתה מעל הארץ והיא הולכת עובי הרקיע כשיעור ארבע מילין והשקיעה דאמרינן הכא בשבת היא סוף השקיעה כשמתחלת לצאת מעובי הרקיע ומהלכת מאחורי הכיפה ואז פני מזרח מאדימים ואנו יש לנו להחמיר ואסור לעשות מלאכה מתחלת שקיעת החמה כדאמר רבה לבני מחוזא [ל"ה ע"ב] דידכו דלא קים לכו בשיעור' דרבנן בעוד שיש חמה בראשי הדקלים הדליקו הנר ואם יהיה היום מעונן תעיינו בתרנגולין שמשימין עצמן בקורות ללין ואם תהיו בשדות ולא יהיו שם תרנגולין תעיינו בעורבין שהולכים ללון.
ועוד פשוט בשבת דשש תקיעות תוקעין ערב שבת. ראשונה לבטל מלאכה שבשדות. שניה לבטל עיר וחניותיה. ג' לחלוץ תפלין. ד' להדלקת הנר ושוהה כדי לצלות דג קטן או כדי להדביק פת בתנור ותוקע ומריע ותוקע ושובת ומכאן דקדקו המפרשים שאם לא קבל עדין שבת שאין אסור לעשות מלאכה אחר שהדליק שהרי יכול לצלות דג קטן אחר שהדליק הנר וכבר כתבתי למעלה [ריש ח"א] כי תפלת ערבית מסלקו ממלאכה בדין כשמקבל שבת ועוד היום וכו' ושם כתבתי אם התפללו בטעות כגון שהיה יום מעונן. ובודאי מאח' שהחזן או' ברכו לכ"ע אסור בעשיית מלאכ' אפילו שיהיה עדין יום. וכמה צריך להוסיף מחול על הקדש כתבתיו למעלה.
<h2>דף קיג.</h2>
כבוד שבת שישלשל בגדיו למטה אם אין לו להחליף בגדי' אחרים כלומר שלא יגביהם למעלה ולא יקפלם על כתפו ואם יש לו בגדי' אחרים להחליף מחליף ולא יפסיע פסיעה גסה זולת אם לדרשא או לבית הכנסת כדאמרי' [ברכות ו' ע"ב] ולא יטייל בשדהו לראות מה היא צריכה אבל משדכין קטן וגם מותר לפסוק צדקה וצריך לכבדו וצריך לעשות בו עינוג ואסור לדבר בו יותר מדאי כמו שכתבתי בח"ז כך פשוט בשבת. מי שיש לעבור אמת המים ויכול לעבור אותה בפסיעה גסה ואפילו שידלג אותה מעבר אל עבר כלומר משפתה אל שפתה האחר מותר כי יותר טוב הוא שיפסע פסיעה גסה וידלג משירבה דרכו להקיף ולהרבות הדרך במקום אחר ואם יעבור בתוך המים שמא יפלו בגדיו ויבא לידי סחיטה כך פשוט בשבת.
<h2>דף קיז:</h2>
צריך לחם משנה כלומר לבצוע ב' ככרים בשבת כלומר על ב' ככרות וכן ביום ולעשות המוציא בא' מהן ואם ירצה לעשות המוציא גדול לצורך כל סעודתו עושה ואינו נר' כרעבתן מאחר שאינו עושה כך בחול כך פשוט בשבת. ואם רוצה כל א' לאכול מככרו בהמוציא צריך לחם משנה לפני כל א' כך כתבו בתו' בפסחים [ק"ו ע"א ד"ה הוה]. וכתב הר"מ וכן בסעודה ג' אם עושה אותה בפת צריך לחם משנה. ג' סעודות צריך אדם לאכול בשבת ויש לו עליהם שכר גדול [קי"ח ע"א]. כך פשוט בשבת. יש מן המפרשים שאמרו שצריך לאכול פת בסעודה שלישית וכן מוכח [בכתובות ס"ד ע"ב] וכן כתב הרמב"ם ויש מהגדולים שכתבו שיכול להשלימן במיני תרגימ' כלומר בפירות והביאו ראיה ממסכת מנחות [מ"ג ע"ב] רב חייא בריה אחא בשבת וביומא טבא טרח וממלא באספרמקי ומגדים. ונראה שבסעודת שחרית וערבית אינו די בפירות וכן מוכח [פסחים ק"א ע"א] מההיא דאביי כי הוינן בי מר הוה מקדש אמר לן טעימו מידי ומ"מ יכול להשלים כל ג' סעודות ביום אם ירצה. ואותם שעושים ג' סעודות בשחרית שמחלקין סעודת שחרית לב' נראה דטועים הם כדאמרינן [פסחים י"ג ע"א] ומשיירין מזון ב' סעודות וכו' כשחל י"ד להיות בשבת ולא קאמ' מזון ג' סעודות משמע שאין יכול לפטור עצמו מסעודה ג' אלא לשעתה שהיא במנחה וכן כתב רבי' פרץ וכן מוכח מההיא [לקמן קי"ח ע"א] דמדיחין כלים וכו'.
אין צריך לומר קדוש בסעודה ג' דמה בלילה קדוש אחד כך ביום כך כתב רמ"ה ומהרמב"ם נראה שצריך לקדש שכת' שצריך לקבוע סעודתו על היין בכל ג' סעודו'.
<h2>דף קיט.</h2>
חייב אדם לענג שבת בבגדים ובמיני מאכל ומי שאוכל מאכלים טובים כל ימי החול ישנה עת האכילה אם רגיל בימי החול לאכול שחרית יאחר בשבת ואם לאחר ימהר.
חייב אדם להשכים בע"ש כדי להכין לשבת [קי"ז ע"ב]. וחייב הוא בעצמו למלוח דג או לבקע עצים וכיוצא בזה לסייע להכין סעודת שבת. וחייב להקביל ולהכין עצמו בערב במלבוש או במה שיוכל לשבת כדי לקבלו בסבר פנים יפו' כך פשוט בשבת.
<h2>דף קיט:</h2>
בקדוש נהגו לומר ויכולו כדי להוציא בני ביתו שלא אמרוהו בתפלה. כך כתבו בתוספתא וכתבתיו בחי"ט.
בימי הקדמונים היו שולחנות קטנות ומשימין אותן בפני כל א' ונראה לפי סוגיית הגמרא כי היה השלחן ערוך במקום אחר [ו]היה מקדש ואחר הקדוש מביאין לפניו השלחן אבל בזמן הזה שהשלחנות שלנו גדולות יהיה טורח גדול והפסק להביאם אחר הקדוש ולפי' נהגו להביא השלחן קודם הקדוש ולפרוס מפה ולקדש. וכתב בירושלמי דפורסין מפה כדי שלא יראה בשתו הפת פי' שהוא מוקדם בפסוק ארץ חטה וכו' והיה לו לברך עליו תחלה ואינו עושה כן אלא מקדים היין. ושמעתי טעם אחר זכר למן שהיה כאלו מונח בקופסא שהיה טל למטה וטל למעלה וכן הפת מונח [בין] ב' מפות.
ויסדר שלחנו וידליקו נרות מאירין ביותר ואם לא יכול לכבדו כי אם בשום שנוי מאכל מכבדו [קי"ח ע"ב]. והמתענג בשבת יש לו שכר גדול ואפילו בדבר מועט ובמטה מוצעת ושלחן ערוך ונר דלוק בשעה שיבא מבית הכנסת ויסדר שלחנו אעפ"י שאינו צריך אלא לכזית כך פשוט בשבת ואף על גב דבי"ט פליגי על כלו לכם או לשם או חציו בשבת צריך לכם חציו דכתיב וקראת לשבת עונג כך פשוט בפסחים [ס"ח ע"ב].
<h2>דף קנג.</h2>
מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי ואם אין עמו נכרי מניחו על החמור ודוקא כשהבהמה מהלכת מניחו עליה וכשהיא עומדת להטיל מים או שתעמוד באי זה ענין שיהיה נוטלו הימנה כדי שלא יהא מחמר ולא תעשה היא עקירה והנחה אבל אם עמו נכרי אינו מניחו על החמור דאינו מצווה על שביתת נכרי ומצווה על שביתת בהמתו ואם אין עמו נכרי ויש עמו חמור או חרש שוטה וקטן מניחו על החמור ואם אין עמו אלא חרש ושוטה נותנו לשוטה ולא לחרש. שוטה וקטן נותנו לשוטה ולא לקטן חרש וקטן בגמרא איכא מאן דאמר נותנו לחרש ואיכא מאן דאמר נותנו לקטן וכתבו הפוסקים ויעשה כמו שירצה כלומר שיתן אותה למי שירצה. אין עמו שום אחד מכל אלו יש אחרת ולא רצו חכמים לגלות' להוליכה פחות פחות מארבע אמות כך פסוק בשבת והא דאמרינן מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי פרש"י מבעוד יום ובעלי התוספות פירשו נותן כיסו לנכרי משתחשך וכן נראה עקר יש מהמפרשים שכתבו דוקא מי שהחשיך לו בדרך שהיה סבור שעדיין יש שהות ביום אבל מי שיצא בביתו סמוך לחשכה ושכח והוציאו לרשות הרבים לא התירו לו שום אחד מהדרכים האלה.
פי' ובכאן התירו לטלטל כיסו דוקא למי שהחשיך דאי לא שרינן ליה יביאנו הוא בעצמו.
<h2>דף קנג:</h2>
ועוד פשוט ואם היתה חבילה מונחת לו על כתפו רץ תחתיה עד שמגיע לבית ודוקא רץ אבל קלי קלי לא שמא יעשה עקיר' והנחה והמרוצה יהיה לו הכירא ולא יעשה עקירה והנחה וכשיגיע לביתו זורקה כלאחר יד שלא יכנס מרשות הרבים לרשות היחיד וכתבו המפרשים דדוקא בחבילה התירו לרוץ דהיה לו הכיר' כמו שכתבתי אבל בכיסו לא דלא יהיה לו כיסו המרוצה הכיר' וכן כת' (הרמב"ם) [הרמב"ן] ובתוספות כתבו דהוא הדין בכיסו.
